רש"י על בראשית א׳:ב׳

רש"י על בראשית א׳:א׳ » « רש"י על בראשית א׳:ד׳

1 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה תהו שאדם כו' אינו פי' של מלת ובהו כו' נ"ב אבל לי נראה שודאי רש"י פי' אחר דקדוק לשון הקודש ואל תשגיח בדברי אונקלוס או בדברי ב"ר שהם מפרשים לפי תואר הענין ובעבור זה פי' רש"י ריקות וצדות כלומר להודיע שלשון צידות שפי' התרגום על תהו אינו לפי דקדוק לשון הקודש אלא אף הוא משמש בבהו אבל תהו לשון המתאה את האדם ומשמם אותו בבלבול הדעת ואינו כלשון שממה שנופל עליו ריקות ודוק מהרש"ל:

1 דברי דוד פתח ↗

תהו לשון תמהון כו' צריך לברור דעת רש"י דתחילה פי' על תהו שמתמיה על בהו משמע דבהו שייך ללשון תהו ומפרש אותו במה הוא תהו וא"כ למה נאמר ובהו הוי"ו ראשונה יתירה, ותו דתהו ל"ל כיון שהעיקר הוא הבהו, ותו דהתרגום מפרש צדיא וריקניא דצדיא הוא פירוש של תהו וריקניא פירוש של בהו ורש"י פירש שניהם על בהו, ותו דהתרגום זכר תחלה צדיא ואח"כ ריקניא ורש"י זכרם להפך. ונראה לתרץ כל זה, ותחלה נפרש שעכ"פ יש חילוק בין צדיא לריקניא, ונראה דצדיא הוא שחרב מן האדם וכל שאר בריות, וכל שהיא צדיא אין בה שום בריה, דצדיא הוא תרגום של שממה, ושממה היינו מענין זה, דכתיב שממה מאין יושב, וריקניא הוא שאין שם שום דבר הגדל מן הארץ לא זריעות ולא עשבים. ובאמת בלשון תהו לחוד מרומז בהו כו תהו קאי על תמהון האדם, וסתם תמהון היינו מכח אלו תרתי, אלא שיש לומר שיש תמהון גם מצד אחד מהשנים האלו, ובהו יש ג"כ לפרשו על אחד מאלו לחוד או על שניהם ביחד, גם מה שפירש"י תחילה על תהו שהוא תמהון ומסתמא על בהו שבה ולא היה צריך בהו אלא ללמד שהיה בהו מצד שניהם, וא"כ נכלל שניהם ג"כ במלת תהו, דאל"כ אחד מהם סגי או תהו או בהו. ומש"ה ניחא דהתרגום כתב דרך פירוש החלוק דתהו ובהו וע"כ הקדים צדיא לריקניא כי צדיא הוא פירוש על תהו ובהו הוא על ריקות אבל רש"י גילה לנו שבכל אחד יש לימוד על צדיא או ריקות, וע"כ כתב תחילה סתם בתהו שהוא תמהון, ממילא תוכל לפרשו או על אחד או על שניהם, וע"כ כתב ובהו לגלות ששניהם בכלל תהו וע"כ היפך הסדר להורות שאין כוונתו כדרך התרגום לפרש המלות כנ"ל נכון בס"ד:

3 שפתי חכמים פתח ↗

לשון ריקות וצדו. נראה דרש"י סובר שהם מן שמות הנרדפין ר"ל ששניהם ל' שממה אי נמי ר"ל ריקות הוא ל' מקרא וצדיא הוא ל' ארמי ושניהם הם לשון ריקות לאפוקי מן התרגום שתירגם על תוהו ובהו לשון צדייא ורקניא לכן פי' בהו לשון צדו ורקנית ופירושו תהו לשון תימא שיתמה על בהו כלומר על השממון שבו והוי וי"ו ובהו מתחלף בב' כמו ה' אלהים שלחני ורוחו ישעיה מח טז דהוה כמו ברוחו:

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

731 בראשית א, ב "והארץ היתה תהו ובהו וגו'", ופירש רש"י שם "בהו - לשון ריקות". וכן נאמר ישעיה לד, יא "קו תהו ואבני בהו". ודע, שהראב"ע בהקדמה לתורה לא הביא את תיבת "בהו".

4 שפתי חכמים פתח ↗

ע"פ המים. ק"ל היה לו לכתוב על תהום מאי על פני אלא שקאי על המים שהם על הארץ והם פני הארץ והיינו דכתיב נמי ורוח אלהים וכו' דהיינו החושך דכתיב לעיל וחושך על פני תהום. ועי"ל דהוכחתו הואיל וכל הני עשרה מאמרות האמורות כאן משום דקודם לכן לא היה כן לכך הוצרך לומר יהיה דבר זה כגון בתחלה כתיב בראשית וכו' משמע שלא היה אלא הארץ לבד ולא היה על הארץ כלום לכך אמר אח"כ ויאמר אלהים תדשא הארץ וא"כ מה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור צריך לומר דקודם מאמר זה היה חושך והיכא כתיב וחושך כו' ע"כ צ"ל מה שכתיב וחושך על פני תהום שהם המים שפירוש תהום בכל מקום מורה על המים ש"מ דהמים היו על הארץ וכן משמע מתוך פרש"י דויהי אור קאי על וחושך על פני תהום דלעיל בד"ה בראשית ברא פי' בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו' ויאמר אלהים יהי אור מדלא הביא הפסוק כולו או לא היה לו להביאו כלל משמע דקאי עליו כי אילו לא היה חושך על פניה לא גזר על האור:

4 מזרחי פתח ↗

על פני המים שעל הארץ. כי פירוש תהום בכל מקום מורה על המים ואמרו שעל הארץ הוא התר ספק על מה שפי' בראשית בריאת השמים והארץ אמר השם יהי אור כי לאומר שיאמר א"כ לא היה צריך לכתוב רק והארץ היתה תהו ובהו וחשך להודיע צורך צווי האור וצווי הויית הצמחים והבעלי חיים לא ספור מקום החשך שהיה על פני תהום על כן פי' ותשך על פני תהום על פני המים שעל הארץ שפירושו על פניה שגם זה להודעת צורך צווי האור הוא שכיון שאמר והארץ היתה תוהו ובהו להודיע צורך ציווי תדשא הארץ ותוצא הארץ נפש חיה כן אמר שהארץ היה החשך על פניה להודיע צורך צווי יהי אור כי אלו לא היה החשך על פניה לא היה גוזר יהי אור כי האור אינו נראה רק על פניה לא על האויר שהו' למעלה מפניה וזהו מה שרמז הרב בלשונו באומרו בראשית בריאת השמים והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך ויאמר הקב"ה יהי אור שלא הביא מהפסוקים הראשונים רק עד מלת וחשך להודיע לנו בזה שכוונת הכתוב הוא לומר שבעבור שהיתה הארץ חשוכה דהיינו פניה ציוה שיהיה בה אור ובעבור שהיתה תוהו ובוהו צוה שיצמחו בה צמחים ותוצא הארץ כלל הבעלי חיים:

5 שפתי חכמים פתח ↗

כסא כבוד כו'. דק"ל היה לו לכתוב סתם ורוח מרחפת:

5 גור אריה פתח ↗

כסא הכבוד עומד וכו'. פירוש מלת "רוח אלקים" אינו כמשמעו, דאין דרך להיות נסמך הרוח אל אלקים, דלמה כתוב "רוח אלקים", ועוד ברוח לא שייך לשון מרחף אלא נושב, כמו "ישב רוחו יזלו מים" תהלים קמז, יח, לפיכך פירש "ורוח אלקים" על כסא הכבוד, ונקרא "רוח אלקים" מפני שעומד ברוחו של הקב"ה. ומה שלא כתב בפירוש 'וכסא הכבוד מרחף', כדי שלא תאמר שהקב"ה צריך לכסא, לכך כתב "ורוח אלקים" שהרי הקב"ה נושא כסאו, לא כמו כסאו של אדם שהכסא נושאו, 'וכסא כבודו' נראה נושא והוא מנושא:

5 לבוש האורה פתח ↗

רש"י כסא כבוד עומד באויר ומרחף כו' לשון הרא"ם מפני שלא יתכן לפרש רוח אלקים על הרוח ממש כו' שאין דרכו להסמך על השם כו' עכ"ל. עוד נ"ל לפרש שעל כרחך אין פירושו רוח ממש דא"כ ורוח אלקים מנשבת מבעי ליה דגבי רוח שייך לשון נישוב כדכתיב ישב רוח וגומר לכך פירשוהו כאן על כסא הכבוד שהוא מרחף:

1 תהו ובהו. תֹּהוּ לְשׁוֹן תֵּמַהּ וְשִׁמָּמוֹן, שֶׁאָדָם תּוֹהֵא וּמִשְׁתּוֹמֵם עַל בֹּהוּ שֶׁבָּהּ:

2 תהו. אשטורדי"שון בְּלַעַ"ז:

3 בהו. לְשׁוֹן רֵקוּת וְצָדוּ:

4 על פני תהום. עַל פְּנֵי הַמַּיִם שֶׁעַל הָאָרֶץ:

5 ורוח אלהים מרחפת. כִּסֵא הַכָּבוֹד עוֹמֵד בָּאֲוִיר וּמְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם בְּרוּחַ פִּיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה וּבְמַאֲמָרוֹ, כְּיוֹנָה הַמְרַחֶפֶת עַל הַקֵּן, אקוב"טיר בְּלַעַ"ז:

1 מזרחי פתח ↗

תהו שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה. ויהיה שם תהו כשם רפאים ואמים שנקראו כן מפני רואיהם וכך אמרו בספר הבהיר מאי תהו דבר המתהה בני אדם ויהיה וי"ו ובהו במקום בי"ת כוי"ו ה' אלהים שלחני ורוחו כאלו אמר תהו בבוהו אבל בב"ר אמרו ישבה הארץ תוהה ובהה גם אונקלוס תרגמם צדיא וריקנייא ומשמע שהוי"ו של ובוהו הוא וי"ו החבור ולא במקום בי"ת ולכן צריך לומר שמה שכתב רש"י על בהו שבה אינו פירוש של מלת ובהו עד שנצטרך לומר שוי"ו ובהו הוא במקום בי"ת רק הוא מכוון המאמר שמפני שהאדם הרואה אותה תוהה ומשתומם על בהו שבה נקרא' בשם רואיה תוהו ובוהו כמו שנקראו הענקים רשאים שפירושו מתים בעבור שרואיהם ימותו מרוב פחדם מהם. ושמות תוהו ובוהו מדברי רש"י ז"ל נראה שהם שמות נרדפים שהרי במלת תוהו פי' שהוא לשון שממון ובמלת בוהו פי' שהוא לשון צדו שהוא תרגום של שממה ועוד שפירש בוהו לשון ריקות וצדו שהן צדייא וריקנייא שתרגם אונקלוס על שתי שמות תוהו ובוהו. אבל ממה שאמרו בספר הבהיר מעיקרא תוהו ואחר כך שב בוהו ובספר הזוהר ברא תוהו ושם מקומו ברע ברא בוהו ושם מקומו בשלום ובחגיגה תוהו זה קו ירוק בוהו אלו אבנים מפולמות נראה שהם סוברים שתוהו ובוהו אינם שמות נרדפים ושמא י"ל שרש"י ז"ל נטה לדברי הב"ר שאמרו ישבה הארץ תוהה ובוהה דמשמע ששניהם לשון שממה:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה תהו ובהו, ...בהו, לשון ריקות וצדו. והוא על־פי אונקלוס, אלא שלכאורה היה רש"י צריך לומר כאן רק לשון ריקניא או רקות, שהרי אונקלוס מתרגם את שני הביטויים: "צדיא וריקניא", או היה צריך לומר את שני הביטויים מיד אחר דיבור המתחיל, ובודאי שלא היה צריך לאומרם בסדר הפוך משל אונקלוס. ור' "לפשוטו של רש"י", שבנגוד לאונקלוס המתרגם "תהו ובהו" - צדיא וריקניא, מפרש רש"י "תהו" בדרך אחרת לשון תמה ו"בהו" היא ה"צדיא וריקניא".

3 גור אריה פתח ↗

לשון ריקות וצדו. קשה אמאי פירש רש"י 'ריקות וצדו', ואונקלוס תרגם על "תוהו" – 'צדיא', ועל "בוהו" – 'רקניא'. ועוד שהוא פירש על "תוהו" – 'שהאדם משתומם על בוהו שבה', ואם כן תהיה "תוהו ובוהו" ענין אחד, ונראה שסובר רש"י כי "תוהו ובוהו" הם שני שמות באו על ענין שממון, ולפיכך פירש שניהם על מלת "בוהו", אלא שנכתבו שניהם להורות על רוב השממון, ואילו כתב חדא לא היה מראה על רוב השממון, לכך פירש על "תוהו" שהאדם תוהה על בוהו שבה, והוסיף לכתוב הכתוב "ובוהו" על רוב השממון. והתרגום שתרגם על "תוהו" – 'צדיא', ועל "בוהו" – 'רקניא', היינו שאין לפרש שניהם בלשון אחד, שאין זה דרך הכתוב, אבל רש"י פירש שפיר על "תוהו" שהאדם משתומם על בוהו שבה, כן יראה. ויש מפרשים "תוהו" הוא צדיא ו"בוהו" הוא רקניא, אלא שקשה לרש"י – לכתוב "בוהו" שהוא רקניא שהוא יותר מ"תוהו", ולא לכתוב "תוהו" כלל, ולפיכך פירש שניהם על "בוהו", כלומר שאילו לא כתב רק "בוהו" הייתי מפרש 'צדיא' שהוא פחות מ'רקניא', שבלשון "בוהו" משמע 'צדיא ורקניא', והשתא דכתיב "תוהו" שהוא 'צדיא', אם כן "בוהו" – 'רקניא'. ולעיל פירש "תוהו" שהאדם משתומם על בוהו שבה, מפני כי לשון "בוהו" כאשר לא נכתב אחר "תוהו" פירושו לגמרי כמו תוהו, והוי"ו של "ובוהו" במקום ב' כמו "ה' שלחני ורוחו" ר' ישעיה מח, טז, כך פירש הרא"ם. ואין צריך, רק שהשממון נקרא 'תוהו' מפני שהאדם משתומם עליו, ודרך האדם להיות משומם על דבר שהוא חרב ויש בו שממון, לכך כתב לך הכתוב סתם "תוהו", ואין צריך הכתוב לפרש, אלא שרש"י הוצרך לפרש לך על מה משומם ופירש 'על בוהו שבה', אבל לפי האמת לשון "תוהו" דבר שבני אדם משוממים עליו, וזהו השממון, ואין צריך להוסיף ולומר 'על בוהו שבה', רק רש"י עשה לך תוספת ביאור:

4 גור אריה פתח ↗

על פני המים שעל הארץ. פירוש הא דכתיב "וחשך על פני תהום" – פשיטא שעל התהום הוא חושך, ועדיין יש חושך בתהום, ועוד "על פני תהום" לא יתכן, שאין לתהום פנים, ולפיכך פירש "תהום" דהכא במים שעל פני הארץ איירי, שנקראים "תהום", וקודם שנברא האור הזה היה שם חושך:

4 לבוש האורה פתח ↗

רש"י על פני המים שעל הארץ פי' ה' רא"ם והג"א יעויין בספריהם ואני שמעתי פירושו שק' לו לרש"י וחשך על התהום מבעי ליה מאי על פני לכך פרש"י על פני המי' שעל הארץ רצה לומר וזהו פירש תהום כי התהום הם המים התחתונים הנוגעים את הארץ שכן פי' תהום בכל מקום עירוב מים ורקק יחד ופני התהום הם עליוני המים הסמוכים לאויר ורוח אלקים שהוא הכסא כבוד לא היה מרחף על התהום שהוא תחתית המים רק על פני התהום שהם עליוני המים וזהו על פני המים שעל הארץ:

5 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה כסא הכבוד כו' שלא יתכן לפרש כו' נ"ב ולי נראה שעל הרוח ממש של הקב"ה אינו שייך לו יחוד מקום וגבול מה שאין כן בכסא הכבוד לפי דעת המקובלים ואל תשגיח בדעת הפילוסוף ודוק והעיקר נראה בעיני שאין שייך לומר רוח אצל השם אם לא כשמשפיע על האדם אבל לא שיהיה עומד בעצמו כמו כאן ורוח אלהים מרחפת על פני המים דאם כן הוה מורכב הוא והרוח שבו ודוק הטיב מהרש"ל:

5 מזרחי פתח ↗

כסא הכבוד עומד באויר ומרחף כו'. מפני שלא יתכן לפרש רוח אלהים על הרוח ממש שאין דרכו להסמך אל השם הוכרחו רבותינו ז"ל לפרשו על כסא הכבוד שקדם לבריאת העולם כדאי' בפסחים פרק מקום שנהגו ויהיה פירוש רוח אלהים כפי' רוח ה' דבר בי ונחה עליו רוח ה' כדאיתא בב"ר כאלו אמר שהכסא הכבוד שהוא רוח אלהים היה מרחף על פני המים ומה שכתב רש"י ז"ל שהיה מרחף ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו אינו רוצה לומר שפירוש רוח אלהים רוח פיו של הקדוש ברוך הוא ומאמרו דאם כן כסא הכבוד היכא רמיזא אלא הכי קאמר מפני מה נקרא כסא הכבוד רוח אלהים מפני שהיה מרחף ברוח פיו של הקדוש ברוך הוא:

רש"י על בראשית א׳:א׳ » « רש"י על בראשית א׳:ד׳